החלטה בתיק ע"א 5869/03

השופט א' רובינשטיין:

א.      פתח דבר

           ערעור זה עניינו כשרותה של צוואה; שוב נדרש בית המשפט למחלוקת בין יורשים בעקבות צוואתם של מורישים, במקרה דנן אח ואחות הניצים על ירושת אמם המנוחה. במישור המשפטי, ענייננו פרשנותם ויישומם של סעיפי פסלות בחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (החוק).

ב.      רקע עובדתי

1.        המנוחה שרה מייזלס (גולוב) עליה השלום ערכה שתי צוואות, האחת ביום 10.1.89 והשניה ביום 12.7.95. בצוואתה הראשונה ציוותה את דירתה לטובת שני ילדיה, הגב' נילי חרמון (המערערת) ומר בנימין גולוב (המשיב) בשווה; בצוואתה השניה, אשר נערכה על ידי עו"ד אברהם מקליס, שבה המנוחה וציוותה את הדירה לשני ילדיה בחלקים שווים, ובנוסף ציוותה למערערת את שאר רכושה, כדלקמן:

"... את כל יתר רכושי וזכויותי שלא צוויתי כאמור לעיל, מכן מין וסוג כלשהו, הן כספים והן ניירות ערך, הן מניות והן אגרות חוב, הן כל זכות בקופת תגמולים ו/או זכות לפנסיה, הן נכסי דניידי והן נכסי דלא ניידי, מטלטלין וכן  כל זכות אחרת שיש לי או תגיע לי הן בארץ והן בחו"ל, הנני מצווה בזה כי ימסרו וינתנו לבתי - נילי חרמון ת"ז 0130341-1".

2.        עם עריכת הצוואה השניה, חתמה המנוחה - באותו יום 12.7.95 - גם על יפוי כוח נוטריוני כללי לטובת המערערת, וזמן לא רב לאחר מכן - ביום 16.10.95 - השתמשה המערערת בייפוי הכוח אשר ניתן בידה ומכרה את הדירה. התמורה שנתקבלה ממכירת הדירה הופקדה על ידי המערערת בחשבונה הפרטי, אך על פי הוראות המנוחה קיבלו שני ילדיה - המערערת והמשיב - סכום של 150,000 ש"ח מן המכירה (סכום זה היה שווה בקירוב - לא במדוייק - ל-50,000 דולר לכל אחד). בחוזה המכר נרשם סך 240,000 דולר כתמורת הדירה, אך הוברר כי זו נמכרה במחיר הגבוה בכ-20,000 דולר מהמחיר הנקוב. לגבי סכום אחרון זה, קבע בית המשפט קמא, כי לא הוכח שהופקד בחשבונה של המנוחה ולא צויין בדו"ח שפורט בתצהיר המערערת באשר להוצאות שהיו וששולמו מתוך התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה.

3.        המנוחה נפטרה ביום 12.5.98. עם פטירתה הגישה המערערת בקשה לצו קיום הצוואה השניה (שעליה לא ידע המשיב עד לאחר השבעה). המשיב הגיש התנגדות לקיום הצוואה, בטענה כי המערערת הפעילה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת (מעילות סעיף 30(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 - החוק), ולקחה חלק בעריכת הצוואה (סעיף 35 לחוק).

ג.      פסק דינו של בית המשפט קמא

4.        בית המשפט קמא בחן את שאלת מעורבותה של המערערת בעריכת הצוואה, והאם היה במעורבותה, ככל שהיתה, כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה במשמע ס' 35 לחוק. בית המשפט סבר, כי המערערת לקחה חלק בעריכת הצוואה על ידי מסירת פרטי הצוואה לעורך הצוואה. מהראיות שהובאו בפניו למד, כי למערערת היתה הכרות קודמת עם עו"ד מקליס, והוא טיפל בענייניהם המשפטיים השונים שלה ושל בן זוגה, פרט אשר הוסתר על ידי המערערת.

           בית המשפט קמא אף הקנה משקל לכך שהמערערת הסיעה את אמה לעו"ד מקליס לצורך החתימה, ונתבקשה על ידיו להצטייד באישור רפואי באשר למצבה הבריאותי של האם לעת החתימה על הצוואה. האישור הרפואי עצמו, קבע בית המשפט, עורר מספר תמיהות, ובהן השאלה מדוע בחרה המערערת להביא אישור רפואי מרופא פרטי, רופא המשפחה של המערערת, שלא הכיר את המנוחה, ולא אישור מרופאי בית האבות שבו התגוררה המערערת וטופלה על ידי הצוות הרפואי.

5.        לבסוף, בית המשפט קמא ייחס למערערת חוסר אמינות באשר לעדותה, להיכרותה עם עו"ד מקליס ולתשלום שכר הטרחה על ידיה, וכן באשר ליפוי הכוח הכללי שניתן לה במעמד חתימת הצוואה. בהתייחס ל-20,000 דולר הנוספים אשר התקבלו ממכירת דירתה של המנוחה, ציין בית המשפט קמא כי סכום זה לא הופיע כאמור בדו"ח שפורט בתצהיר העדות הראשית של המערערת, וכן הטיל בית המשפט ספק בפירוט הוצאות שהיו למערערת לאחר מכירת הדירה, כנטען בתצהירה, ואשר לא נתמכו באסמכתאות.

6.        בית המשפט קמא השתכנע, כי רצון המנוחה היה כי כל רכושה יחולק שווה בשווה בין שני ילדיה, וכי המערערת היתה שותפה פעילה בתכנון והכנת הצוואה, ש"גובשה תוך השפעה בלתי הוגנת על המצווה", כלשונו, ומשכך קבע כי דין הצוואה השניה להתבטל.

ד.      טענות המערערת

7.        לשיטתה של המערערת, נערכה הצוואה כדין, בנוכחות המצווה ושני עדים, ללא נוכחות הנהנה-המערערת. לחתימה ניתן אישור רופא באשר לכשירות המנוחה, לצלילות דעתה ולהבנתה בדבר טיבה של הצוואה. המנוחה היתה - כנטען - אשה דעתנית, אשר אינה נתונה להשפעה בקלות ומודעת היטב למעשיה. היא חתמה על הצוואה רק לאחר שזו הוקראה לה - כעדות מזכירתו של עו"ד מקליס, גב' רוזנברג, עדה לצוואה - ולאחר שיחה עם העדים שנכחו עמה ביחידות, שהתרשמו מצלילות דעתה ומהעובדה שהצוואה מובנת לה ומבטאת את רצונה החופשי וגמירות דעתה. כן נערך תצהיר על ידי העדה גב' רוזנברג יום לאחר עריכת הצוואה, בו הוצהר על נסיבות עריכתה.

8.        הסעת המנוחה לעורך הדין, כך נטען, אינה מהווה פעולה היוצרת כל מעורבות - או חזקה למעורבות - בעריכת הצוואה, במיוחד כשהמנוחה סבלה מקשיי ניידות ועמדה על כך שהמערערת היא זו שתסיעה ולא אחר. עוד נטען, כי עורך דין אברהם מקליס שימש כעורך דינה של המנוחה טרם עריכת הצוואה, עת טיפל בהשכרת דירתה, ואך טבעי הוא כי יערוך את צוואתה והיא תיחתם במשרדו. הסכום אשר שילמה המערערת עבור פעולת עריכת הצוואה והכנת ייפוי הכוח הוחזר לה, לטענתה, על ידי אמה המנוחה.

9.        ועוד, יש כנטען לפרש את סעיף 35 לחוק על דרך הצמצום, דהיינו כי המינוח שעניינו נטילת חלק בעריכת הצוואה כהוראת פסלות מתייחס אך ורק להכנתו הטכנית של המסמך מבחינת התוכן, הצורה והלשון.

10.      המערערת טענה עוד, כי טעה בית המשפט קמא בכך שלא איפשר שמיעת עדותה של המטפלת האישית של המנוחה, שממנה היה נלמד, כנטען, על טיב יחסיה של המנוחה עם המערערת ועם המשיב ועל השיקולים אשר הובילוה לכתיבת הצוואה השניה.

ה.      טענות המשיב